לאחרונה נאבקתי בשאלה הזו כשהכלב שלי חלה בסרטן. היא הייתה לברדור רטריבר שחורה ואוהבת בת 9, שישנה במיטתה של בתי וקיבלה את פנינו בעליזות בכל פעם שנכנסנו לטווח הראייה שלה. היא התחילה להתעטש יום אחד. במשך הזמן העיטוש היה אינדיקציה לכך שיש משהו במעבר האף שלה שהיא לא הצליחה לצאת. לאחר שלקחה אותה לווטרינר ולאחר מכן למרפאה המומחית התברר שיש לה סרטן שגדל באיטיות. עדכנו את הבת שלנו על ממצאים בזמן שהייתה באוניברסיטה, חיכינו, צפינו ושקלנו את האפשרויות. שקלנו את הנוחות שלה, המחיר והרגשות של הבת שלנו מאז שהיא לא הייתה בקולג'. מעדשת הנוחות, זיגי חייכה, כישכה בזנב וזינקה על אף העובדה שהעיטושים שלה הפיקו כעת נתזי דם שכיסו אותה, את הקירות, את הרצפה ואותנו. מנקודת מבט רפואית לא היה מה לעשות מלבד קרינה כדי להקטין את גודל הגידול ולמנוע את הבלתי נמנע. לגבי הבת שלנו, היא הייתה ממש באמצע הבחינות.

אמנם זו לא נסיבה נעימה לשיתוף, אבל היא מדגישה את המורכבות של ללמד נכון ורע. מנקודת המבט של רוחו הקטנה של זיגי, נראה היה שהיא נהנית מהחיים מרגע לדקה. העיטושים לא הפריעו לה. מנקודת המבט שלי, היה קשה לראות אותה יורדת לאט ונקרעת אם היא צריכה להיות לידנו בבית או בחוץ, שם היא יכולה ליהנות מהאוויר הצח וההתעטשות שלה לא יהיו הרסניות. מבחינה רפואית, הסוף התקרב, ועם בת בקולג', הקרנות לזיגי לא היו בתקציב. אם כבר מדברים על הבת שלנו, איך היא תתמודד עם אובדן הכלב שלה? האם זה הזמן הנכון? האם ננסה להחזיק מעמד עוד 8 שבועות כדי שהיא תחזור הביתה? האם אנחנו מקבלים את ההחלטה להפיל את הכלב במהלך הבחינות של בתנו? ברור שאין תשובה אחת נכונה. זוהי סוגיה מורכבת עם היבטים רבים שיש לקחת בחשבון. יש את הכלב, הבת שלנו, הבית שלנו והכספים שלנו בנוסף לתגובות הרגשיות שלנו.

נסיבות אלו מדגישות עבורי את המשמעות של ללמד את ילדינו מעבר לטוב ולא נכון. אמנם ברור שיש דברים שהם נכונים ושגויים, טובים ורעים, שחור ולבן, אבל רוב הדברים לא כל כך ברורים. ישנה חשיבות רבה ללמד את ילדינו את הרעיונות של הקשר, פרספקטיבה וגוונים של אפור. מה שנכון בנסיבות מסוימות או מנקודת מבט אחת לא יכול להיות התשובה הטובה ביותר. כולנו יודעים על שקרים חברתיים ועד כמה הם נחוצים כדי להסתדר. לכן, האתגר הגדול יותר כהורים הוא להתייחס לשיקולים העומדים בבסיס מדוע משהו נכון או לא נכון באותו רגע, בנסיבות או עבור אותו אדם. המטרה שלנו כהורים היא לגדל בני אדם חושבים, אחראיים ובתקווה מלאי חמלה. לכן יש צורך לעבור מעבר לדיכוטומיה הפשוטה של ​​נכון ורע.

לגבי זיגי המתוקה והאוהבת שלנו, החלטנו לשים אותה בבית שלנו כדי שנוכל להיות איתה ולאהוב אותה עד הסוף. סיפרנו לבת שלנו אחרי הבחינות שלה. אנחנו עדיין מתגעגעים לזיגי. אני לא יודע אם זו הייתה התשובה הנכונה או הלא נכונה אבל שוב יש מעט בחיים שהוא ברור. אם זה היה, לא היינו בני אדם.