לעתים קרובות אנו מחשיבים את הזהות שלנו כמקובעת ואומרים דברים כמו 'ככה אני'. עם זאת, לכל אחד מאיתנו יש את הכוח לשנות את רוב ההיבטים של מי שאנחנו בכל רגע נתון בזמן. אם נרצה לתת, נוכל להיות נדיבים. אם נרצה להיות פחות עצבניים, נוכל להתייחס לאחרים ביתר סבלנות. פעולות מעצבות את זהותנו. איך אנחנו תופסים את עצמנו זה כבר סיפור אחר.

תחושת הזהות שלנו מתחילה להיווצר ברגע שאנו נולדים. אנו מסתמכים על החוויות שלנו כדי לפתח הגדרה של עצמנו, אותה אנו מקיימים בדרכים רבות במהלך חיינו. מרשם זה מונח עבורנו הן בדרכים העדינות והן בדרכים הלא עדינות שהתייחסו אליהן וקשורה אליהן כילדים. למרות שאנו יכולים להעריך ולשנות את זהותנו בכל נקודה בחיים, כדי לחיות בחופשיות כעצמינו האמיתיים, עלינו לחקור את ההשפעות המוקדמות הללו. עלינו להיות מוכנים להסתכל כיצד האירועים שחווינו השפיעו על תחושת הזהות המתפתחת שלנו. בפרט, עלינו לבחון את האלמנטים שהיו הרסניים או הוציאו אותנו מהצורה, מכיוון שהשפעתם המתמשכת יכולה להגביל, לערער או לפגוע בנו לאורך כל חיינו.

בראיון שעשיתי לאחרונה עם אבי, פסיכולוג וסופררוברט פיירסטון, הוא הרחיב כיצד אדם יוצר תחושת זהות. הוא תיאר כיצד מהרגע שבו ילדים נולדים, הם מתחילים להיות מוגדרים על ידי הוריהם, והם משלבים חוויות כואבות. בעוד שלרוב ההורים יש את הכוונות הטובות ביותר עבור ילדיהם, אף הורה (או אדם) אינו מושלם. לעתים קרובות, מבלי לשים לב, הורים עושים הערכות לא מדויקות על צאצאיהם או נאבקים בהגנות שלהם כאשר הם מתייחסים לילדים שלהם. לכן, במידה מסוימת, כל ילד סובל מכאב וסבל בסביבתו המוקדמת.

התפיסה העצמית שלנו עולה מתוך החוויות המוקדמות הללו; אירועים חיוביים, אהבה וטיפוח מובילים לתפיסה עצמית חיובית, בעוד שחוויות שליליות או פוגעות יוצרות את מה שאבי מכנה 'אנטי-עצמי', צד בנו שמופנה נגדנו. השפה של האנטי-עצמי הזה היא הקול הפנימי הביקורתי שלנו, המגדיר אותנו בדרכים שיפוטיות וביקורתיות עצמיות, ומעודד אותנו לעסוק בהתנהגות שמגבילה אותנו, מחבלת במטרות שלנו והרסנית עצמית. תחושת הזהות שלנו לא מעוצבת רק על ידי האינטראקציות המוקדמות הללו עם המטפלים שלנו, אלא גם על ידי ההגנות שאנו יוצרים כדי להתמודד עם כאב ומצוקה רגשית.

שלושה גורמים חשובים תורמים לעיוות הזה של תחושת העצמי האמיתית שלנו. ראשית, ישנן ההגדרות הישירות שמציבים הורים או דמויות משפיעות אחרות על ילד. הורה שמתקשה לסבול את הבכי של ילדו עלול לתייג את הילד כבעל תחזוקה גבוהה, עקשן או תובעני. הם עשויים לקרוא לילד שלהם 'נזקק', 'שתלטן' או 'רועש'. הגורם השני יכול להיות עדין יותר. זה כרוך בהגדרה של הילד שהם קלטו מחוויותיו הרגשיות והדרכים שבהן התייחסו. הורה שתמיד הרגיש בעצמו חושש כילד עלול להקרין שהילד שלו מרגיש חסר ביטחון ועלול להתמודד עם הילד בחשש, לראות את הילד כביישן, חסר אונים או חסר יכולת.

ילדים מביטים בעיני הוריהם כדי ללקט השתקפות של עצמם. כאשר הורים מרגישים רע עם עצמם או שיש להם טראומה בלתי פתורה מהעבר שלהם, הם עשויים להקרין על ילדם תמונה המבוססת על משהו אחר מלבד העצמי האמיתי של הילד. השלכה שלילית, לא מדויקת זו, משולבת על ידי הילד שמטעה אותה בזהות האמיתית שלו. תחזיות אלו יכולות להיות כמעט תת-מודעות עבור ההורה. אבא שלא מבין את הכעס בעיניו כשהוא מכין את ילדו בבוקר, או האם שדואגת בפחד לכל צורך של הילד, בגלל שהיא חוששת שהילד שלה יאבד את העשתונות, אולי לא תבין את ההשלכות הרגשיות של ההתנהגות שלהם, אבל הילד קולט את ההודעה ש'משהו לא בסדר איתי. אני רע. אני מפחיד.'

לבסוף, הגורם השלישי כרוך בהגנות שאנשים יוצרים סביב תחזיות אלו. לדוגמה, אם הורה התנהג כאילו הילד 'יצא מכלל שליטה' והכריע, הילד עלול להתחיל לפצות יתר על המידה בכך שהוא תמיד מנסה להיות טוב או שקט. לחלופין, הם עשויים לקבל על עצמם את הדימוי של 'פרוע' ו'אקספרסיבי' ולהשתמש בתכונות הללו כדי להרגיש שהם שולטים במשק הבית שלהם. אם התעלמו מילד, ייתכן שהוא הרגיש שעליו לצעוק ולהיות יוצאים כדי למשוך תשומת לב. אם הם חשו ביקורת, ייתכן שהם הרגישו שהם צריכים לשכב ולהישאר בשקט כדי להסתדר.

כשהתבגרו, אנשים אלה אולי תויגו כ'קולניים, פולשניים' או 'ביישנים, מתבודדים', אולם התוויות הללו היו פגומות מטבען, שכן ההתנהגויות שהובילו אליהן התבססו על הסתגלות לסביבתם החברתית. כילדים, אנשים יוצרים התנהגויות הגנתיות כדי להתמודד עם האקלים הרגשי בביתם. למרבה הצער, ההגנות הללו, שאולי הרגישו הסתגלותיות בילדות, יכולות להמשיך ולהגביל אדם, כי הן כבר אינן מסתגלות בבגרות.

ברגע שההגדרות הללו נקבעות לילד, הוא או היא ממשיך לעתים קרובות לחיות את התפיסה העצמית הזו. הם 'יודעים' ומאמינים שהם בדיוק ככה, ואז פועלים בדרכים שתומכות באמונה הזו. אבל זה לא האני האותנטי שלהם או תמונה מדויקת של מי שהם. זה מה שאבי מכנה 'תאונת ניסיון' שיוצרת 'זהות מקרית'. הילד נתפס באופן שגוי על סמך מערכות ההגנה של ההורה עצמו, מה שפוגע ביכולתו להתכוונן או להתייחס ברגישות לילד. לאחר מכן הילד מפתח תחושה כוזבת של זהותו שלו והגנות התומכות בה.

לדוגמה, גבר שדיברתי איתו נזכר שרץ לאמו כל יום כילד כשהיא חזרה מהעבודה. בכל יום היא גירשה אותו בעצבנות, ודורשת 'רק חמש דקות של שקט ושלווה!' כמבוגר, הוא חש לעתים קרובות חוסר ביטחון כאשר ניגש לאישה והניח שהיא תידחה על ידו. חוסר הביטחון שלו גרם לו לעתים קרובות להרגיש שקט ועצבני, מה שהביא לכך שהוא פעל בדרכים שגרמו לנשים פחות להתעניין. זה אישר לו שוב שיש בו משהו 'מצמרר' שהפך אותו לבלתי מושך. כך, תחושת הזהות שלו נתפסה במעגל שמעולם לא התבסס על מי שהוא באמת. אנשים אחרים, שיש להם חוסר ביטחון דומה, מגיבים בדרישה לתשומת לב. הם עשויים לפעול בחוצפה או בתחושת עצמיות מנופחת כדי לפצות על ההרגשה הרעה עם עצמם. הפיצוי הזה הוא עדיין עיוות של מי שהוא באמת האדם הזה, כי זה גם מכופף אותו מהצורה.

מבדלמהעבר להפוך למי שאתה רוצה להיות זה לא עניין של התאמה לזהויות ישנות או מרד נגדן, אלא של מציאת הדרך שלנו. זה לא קל כמו שזה נשמע. ברמה הסמלית והרגשית,לשנות את תחושת הזהות שלנויכול להרגיש כאילו אנחנו שוברים אתקשר פנטזיהאו אשליה של חיבור או מיזוג עם המשפחה המקורית שלנו שבה נוצרה הזהות, ומשפחה זו הייתה פעם מקור הביטחון וההישרדות שלנו. זה יכול להרגיש כמו סוג של חברות או התקשרות להמשיך לזהות את עצמנו במונחים של הזהות הישנה שלנו, ויש התנגדות מרכזית ליצירת תדמית טובה יותר של עצמנו וליצירת דרך חיים חדשה. זה מפחיד לשנות ולקבל זהות חדשה שהיא חיובית יותר. זה דורש הרבה אומץ, הבנה, תובנה והתמדה, אבל בסופו של דבר, אנחנו צריכים לקחת כוח אם אנחנו רוצים לחיות את חיינו, במקום לחיות מחדש את ילדותנו.

ההבנה כיצד יצרנו את תחושת העצמי שלנו היא שלב חיוני בתהליך זה, מכיוון שאנשים יכולים למעשה לפקפק בזהותם השלילית ולעשות שינויים גדולים באופן שבו הם תופסים את עצמם. כפי שאבי אמר בראיון שלנו, זהות היא הדבר הכי רחוק מתיקון. אתה 'עצלן' עד שאתה לא עצלן יותר'. אדם יכול ללמוד להיות מי שהוא רוצה להיות. הם יכולים לנקוט בפעולות מתאימות שמתאימות למי שהם רוצים להיות. זו הזהות החדשה שלהם - מרגע לרגע.

כדי לשבור עוד יותר את המעגל הזה ברמה הדורית, ההורים צריכים לשאוף לא להיות מגדירים אלא להבין ולהעריך את ילדיהם כאנשים משתנים. אנחנו צריכים תמיד לנסות להימנע מתיויות והגדרות ולעולם לא להיות מוחלטים ביחס שלנו לאדם אחר. יתר על כן, עלינו ליישם את אותו עיקרון על עצמנו, להתייחס לעצמנו כיצורים צומחים ומשתנים, שיש להם את הכוח להפוך לאני האמיתי שלנו. כדי ללמוד עוד על האופן שבו אנו יכולים לאתגר ולשנות את תחושת הזהות שלנו כמבוגרים, קרא את חלק שני של הבלוג הזה, 'שינוי תחושת הזהות שלך'.