סוף השבוע של ה-4 ביולי נשא נושא מוזר עבורי השנה. זה התחיל כשהסעתי את האחיינית שלי בת ה-10 הביתה ממסיבת בריכה משפחתית והיא שאלה אותי בתמיהה, 'למה כל כך הרבה אנשים שונאים את איך שהם נראים?' הבנתי שהיא מתכוונת להערות ששמעה בזמן ששיחקה בשמחה בבריכה מכמה מבוגרים לבושי בגד ים שישבו לצד הבריכה.

מאוחר יותר באותו סוף שבוע, לקחתי את אותה אחיינית ובת דודתה לקניות שמלות חדשות. כשהם ניסו בגדים, האחיינית שלי העירה, 'שום דבר לא נראה לי טוב; סברינה נראית טוב בכל דבר״. הפתיע אותי לראות בחורה כל כך צעירה מבטאת דימוי גוף כל כך ירוד ומשווה את עצמה לרעה לבת דודתה. ובכל זאת, כבר למחרת בבוקר הייתי בעצמי עד לדבר דומה

דיון בין שני חברים שלי. האחת, אישה רזה ובכושר מעורר קנאה, התלוננה כלאחר יד על תחושת שמנה בביקיני במסיבת חוף לאחרונה. השני, גבר עם מבנה גוף כמעט מושלם, הצטרף ואמר שמאז שהגיע לגיל 30, הגוף שלו נעשה 'רך ועגול'.

כל זה הותיר אותי להתפעל מהשכיחות של דימוי גוף שלילי. עם מסיבות בריכה, טיולי חוף וטיולי קניות בעיצומן, אנשים הראו באופן טבעי יותר עור. עבורי זה סימן רגע של חגיגה קיצית, אך עבור מועמדים לא סבירים רבים, זה התחיל ספירלה של מחשבות שליליות. הטמפרטורות עלו, בעוד ההערכה העצמית ירדה לשפל חדש. האמת העצובה היא שבקילוף השכבות של ארונות הבגדים החורפיים שלנו, אנחנו חושפים את עצמנו לעולם חדש לגמרי של מחשבות ביקורתיות עצמיות.

השקפותיהם של אנשים על גופם אינן רק אכזריות אלא גם לא מדויקות. חברה שלי סיפרה לי לא מזמן איך היא מרגישה על עצמה לגבי ההתבגרות והתוודתה איך היא כל הזמן משווה את עצמה לרעה ל'בנות צעירות ויפות יותר'. היא הראתה לי תמונה ישנה שלה, של האישה ה'רזה והצעירה' שהיתה פעם. כששאלתי אותה איך היא הרגישה עם עצמה באותה תקופה, היא נזכרה שבדיוק ביום שצולמה התמונה, היא הרגישה שמנה, מכוערת ומלאה באותה שנאה עצמית שהיא חשה היום. היה ברור שהתפיסה שלה את עצמה כאישה צעירה הייתה פגומה כמו הדימוי העצמי הנוכחי שלה. מה שהיא באמת הייתה צריכה לטפל בו לא היו הקמטים מתחת לעיניים או האפורים בשיער, אלא תחושת הבושה הבסיסית שמנעה ממנה מזמן לקבל את עצמה כאישה המושכת שהיא באמת.

אז מה הסיבה הבסיסית למחשבות המזיקות שאנו מטילים על גופנו? מה הסיבה לפער בין האופן הביקורתי שאנו רואים את עצמנו לבין ההשקפה המציאותית שיש לאחרים עלינו? התפיסה העצמית הבסיסית שלנו מעוצבת על ידי תכנות חיוביות ושליליות מהעבר שלנו. לדוגמה, כאשר הורה או מבוגר משמעותי אחר ממשיך להסתכל על פניו של ילד בביקורתיות, אותו ילד יתחיל לשלב את המחשבה או להאמין שיש משהו לא בסדר איתו או בה, במיוחד את העצמי הפיזי שלו.

חוויות מוקדמות שלא תיארנו לעצמנו שישפיעו על הדרך שלנו לראות את עצמנו נשארות המקורות העמוקים לביקורת עצמית לא מדויקת לאורך כל חיינו. אנשים המתמודדים עם בעיות של הערכה עצמית נמוכה יכולים להתחקות אחריהם לתחושות של השפלה, דחייה או אכזבה מהם סבלו בילדותם. כאשר ילדים צעירים מחפשים את הסיבות וההסברים לרגשות אלו, הם לרוב מסתכלים בתוך עצמם במקום למצוא פגם במבוגר שהם תלויים בו. אחד המקומות הקלים ביותר עבורם להטיל את האשמה הוא על המראה הפיזי שלהם.

במהלך חיינו, חוויות רבות יכולות להזין את תחושת הבושה העמוקה והישנה שמקורה כבר בשנות חיינו הראשונות. אנו ממשיכים להקצות את תחושת הבושה המתמשכת הזו לחלקים בגופנו שאנו רואים באור שלילי. אפשר לייחס כל דבר מהשפלות מול כיתה, לפרידות פוגעות, לכישלונות בקריירה או אפילו לטעויות קלות לחוסר מראה נכון ולהוסיף לבאר הפנימית שלנו של שנאה עצמית.

לעתים קרובות מדי, אנו עוברים מהרגשה שלילית לגבי המראה שלנו לעצם הימנעות מפעילויות ואירועים מסוימים, כי אנחנו מתביישים להיראות. מחשבות שאנחנו נמוכים מדי, גבוהים או לא בכושר יכולות למנוע מאיתנו ללכת לשחות או אפילו להוריד את החולצה בחוף הים. דימוי הגוף השלילי שלנו יכול גם למנוע מאיתנו דרכי פעולה משמעותיות יותר. לדוגמה, אנו עשויים להניח שמישהו שאנו מעוניינים בו אינו נמשך אלינו, או שאנו עשויים להימנע מאינטימיות לחלוטין, כי אנו חסרי ביטחון לגבי איך אנחנו נראים. כאשר אנו מאבדים את האמון בעצמנו, אנו עלולים להשלים עם פעילויות ומצבים מוכרים במקום להמשיך במה שאנו באמת רוצים לעשות; למשל, להישאר בבית ולהימנע ממסיבה, כי אנחנו מרגישים שאנחנו לא אטרקטיביים כמו אנשים אחרים שהולכים.

לכל אחד מאיתנו יש מרשם ייחודי משלו לתיעוב עצמי. לכן, גם כשאנו מתאספים בהמוניהם בחופים מקומיים, בפארקים ובמוקדי הקיץ, לעתים קרובות אנו מוגנים בבועת הבושה שלנו, בהדרכת מבקר פנימי שאומר לנו שאנחנו שונים, פגומים ופחות מהסובבים אותנו. אנחנו אפילו משליכים את ההתקפות העצמיות האלה על אחרים וחושבים שהן קריטיות כלפינו או לא נמשכות אלינו. אנו עשויים לשים לב שההתקפות העצמיות שלנו מתגברות הרבה יותר במצבים שבהם אנו הופכים מודעים לגופנו כמו יציאה מהמקלחת או יציאה בלילה.

זֶהקול פנימי ביקורתינותן לנו הוראות להסתיר את גופנו. הוא זה שאומר לנו לעזוב על הגופייה שלנו על החוף. הוא זה שלחש לנו שמכיוון שאנו פגומים, עלינו להניע את עצמנו מעבר להגיון כדי להגיע לשלמות או פשוט לוותר לעצמנו. למרות שהוא עשוי להורות לנו להתאמן או לעשות דיאטה, אותו קול מפתה אותנו לקחת את זה בקלות או לשתות את הקאפקייק השני הזה. לאחר מכן הוא מעניש אותנו בכך שהוא מכנה אותנו 'חלשים' או 'כישלונות' במעגל קסמים שמנציח את תהליך הקול.

הגוף שלנו הוא לעתים קרובות המטרה הגדולה ביותר של הקול הפנימי הביקורתי שלנו. לא משנה היכן אנו עומדים בחיים, זה מודיע לנו על חוסר השלמות הרב שלנו ומונע מאיתנו ליהנות לחלוטין או להירגע בעור שלנו. אנחנו יכולים לבחור להרעיב או להאכיל, להסתיר או לחשוף את עצמנו הכל על סמך העצה השגויה של המבקר הפנימי הזה. עמית שלי, מנכ'ל החברה מכון מיינדסייט , ד'ר דניאל חותם , מציג כי היחס המתאים היחיד שיש לנו כלפי עצמנו כרוך בארבעה אלמנטים הכרחיים: להיות סקרן, פתוח, מקבל ואוהב. בגישה זו, קבלת גופנו היא המפתח לקבלת עצמנו ואתגר הקול הפנימי הביקורתי שלנו הוא המפתח לקבלת גופנו.

כאשר אנו מחליטים לאתגר את המבקר הפנימי שלנו, אנו יכולים לצפות להתמודד עם חרדה רצינית. פעולה נגד המחשבות הללו איננה רק התמודדות עם כמה ביקורות משטחיות. במקום זאת, זה כרוך בהתעוררות של חיה גדולה שניזונה זמן רב מהאמונה שאנחנו לא מספיקים בדרך כלשהי. החיה הזו אולי אכזרית, אבל היא גם הפכה לנו מוכרת. פעולה בניגוד לרצונה על ידי לקיחת המטרות שלנו ברצינות ותחושת ביטחון בגופנו יעורר את המבקר הפנימי הזה, שלזמן מה יתגבר.

עם זאת, כמו המכשפה הרעה הנמסה בקוסם מארץ עוץ, הקול יתפוגג בסופו של דבר ברקע. אז כשזה אומר לנו לעזוב את הגופייה הזו, חשוב לזרוק זהירות (וגם לבוש) לרוח ולזכור שהמעשה הזה הוא לא רק על הורדת שכבות של בגדים. מדובר בהפשטת מעצמך שנים של שנאה עצמית, בושה וביקורת לא במקום שפשוט לא שייכת לכאן ועכשיו.