שום דבר לא מרגיש יותר כמו התחלה חדשה מאשר להיות הורה. כשילד נולד, העתיד הוא לוח אחד עצום ונקי הרוכב על ים של התקוות, החלומות והכוונות הטובות ביותר שלנו. עם זאת, כמעט כל הורה לומד במהירות שהים סלעי הרבה יותר מהצפוי. זה לא רק בגלל חוסר שינה או כובד משקל של אחריות חדשה, אלא בגלל סערות הרגשות שמתעוררות בתוכנו. שום דבר לא מעורר את העבר שלנו, את הרגשות שלנו או את התחושה הבסיסית שלנו כמו שיש לנו ילד.

לכל בן אדם יש חוויות מוקדמות עם פחד, כעס, בלבול ופגיעה שמובילות אותו לפתח הסתגלות מסוימות או הגנות פסיכולוגיות. ההתאמות ההגנתיות הללו ממשיכות לעצב את האופן שבו אנו מתייחסים ומגיבים לילדים שלנו. זו הסיבה שהדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות עבור הילדים שלנו, בין אם הם כבר נולדו או יגיעו בעתיד, הוא להבין את הסיפור שלנו.

אנשים רבים חושבים שהם בטוחים יותר רק לטמון מתחת לשטיח את הזיכרונות הרעים שלהם מרגעים כואבים מהילדות, שוכחים אותם וממשיכים הלאה, אבל מחקר ההתקשרות אומר לנו שזו לא הדרך ללכת. למעשה, ממצאים מחוקרת ההתקשרות הראשית, ד'ר מרי מיין ועמיתיה, גילו שהמנבא הגדול ביותר של איך נהיה כהורים הוא לא מה שקרה לנו כילדים בפועל, אלא עד כמה הרגשנו והרגשנו במלואם. הכאב של החוויות הללו מהעבר שלנו. למעשה, יצירת נרטיב קוהרנטי של הילדות שלנו חשובה יותר מהמעמד הסוציו-אקונומי, הטראומה, הסביבה והתרבות של המשפחה שלנו שבה גדלנו.

ד'ר מיין פיתח את ' ראיון התקשרות למבוגרים ,' שעוזר לקבוע את יכולתו של אדם לספר נרטיב קוהרנטי על חייו המוקדמים. מה שהיא מצאה הוא שהיכולת לספר סיפור קוהרנטי ניבא את סגנון התקשרות ילד של אדם עצמו יצטרך אותם עם א 70 אחוז דיוק , עוד לפני שהילד נולד. כאשר איננו מסוגלים לשקף ולהבין את הילדות שלנו, סביר יותר שנחווה דפוס התקשרות לא בטוח עם הילדים שלנו. הסיבה לכך היא שלטראומות לא פתורות ולזיכרונות מרומזים יש דרך להשפיע עלינו ברמה הרגשית, ולעורר אותנו ברגעי לחץ שמזכירים לנו רגשות או אירועים בעבר שלנו.

הורים רבים חושבים, 'הילדות שלי לא הייתה מושלמת, אבל זה היה בסדר. חוץ מזה אני יכול יותר ממה שהורי עשו'. עם זאת, על ידי אי-התבוננות בפועל במה שפגע בנו, אנו עלולים להתחיל באופן לא מודע להפעיל דפוסים ודינמיקה מילדותנו שאפילו לא היינו מודעים לכך שהשפיעו עלינו. כאשר איננו מצליחים להסתכל על האירועים הללו והשפעתם עלינו, אנו עשוי לפעול בדרכים שאפילו לא מרגישות כמונו. לדוגמה, בכי התינוק שלנו עלול לגרום לנו להרגיש חוסר אונים או אפילו כעס שאנחנו פשוט לא מבינים. אנו עשויים לחוות תחושת פאניקה שגורמת לנו פחות להגיב כראוי או להיות מותאמים לצרכי התינוק.

אמא אחת שאני מכירה ניסתה בעקשנות להאכיל את בתה בבקבוק בכל פעם שהיא בכתה, בלי להבין שהפעוט בעצם מרחיק את הבקבוק ומודיעה בבירור שהיא רוצה שיחזיקו אותה. בסופו של דבר האישה נזכרה בתחושות הרעב שהייתה לה בעצמה בילדותה כאשר אמה הייתה נרדמת מבלי להאכיל אותה. היא הבינה שהאופן שבו היא חשה מרשלנותה של אמה התעוררה בכל פעם שבתה הייתה נסערת. כשהיא יצרה את החיבור הזה, היא הרגישה רגועה יותר בטיפול בתה והייתה מסוגלת להיות נוכחת ורגישה יותר כלפיה, להציע את החיבה שהתינוק שלה חיפש במקום האוכל שהיא עצמה ייחלה לו בילדותה.

ככל שאנו מסוגלים להיזכר ולפתור את הטראומות הגדולות והקטנות שעיצבו אותנו, כך נוכל לזהות טוב יותר מתי אנו מופעלים ולנקוט פעולות בריאות יותר ברגע. אנו יכולים להתקדם לעבר מטרה זו על ידי יצירת נרטיב קוהרנטי של חיינו, תהליך שאני מסביר יחד עם ד'ר דניאל חותם בקורס המקוון שלנו, ' יצירת הגיון בחייך .' תהליך זה של קבלת היגיון בסיפור שלך עוזר לשלב את המוח שלנו, להפוך זיכרונות מרומזים למפורשים, כך שנוכל לבחור כיצד לפעול במקום להגיב בצורה עיוורת לרגשות ישנים שאנו לא תמיד מודעים להם. אנחנו יכולים להיות נוכחים יותר עבור ילדנו במקום להיזרק בחזרה לעבר שלנו ברמה הרגשית. אנחנו יכולים ליצור התקשרויות בריאות יותר ולפתור טראומות ישנות, קטנות כגדולות.

עד כמה שזה יכול להיראות כואב או לא נוח לשקף את ההיסטוריה שלנו, משימה זו עוזרת לנו להבין מאיפה אנחנו באים ולשחרר רגשות המשפיעים עלינו בחיינו היום. האמירה 'למד את העבר אם היית מגדיר את העתיד' היא עצה נכונה לכל הורה. המרדף הזה משחרר אותנו מהמעצורים של העבר שלנו להפוך להורה ולאדם שאנחנו באמת רוצים להיות. זה גם משחרר את ילדינו ליצור התקשרויות בטוחות יותר, להבין את החוויות שלהם ולהיות מבוגרים משולבים יותר ומודעים יותר.

למידע נוסף על הקורס המקוון, ' יצירת הגיון בחייך .'