נקודת מבט אישית.

יש לי חיים נפרדים מכל מי שאני מכיר. אני לא מתכוון שיש לי חיים סודיים; הקרובים אלי ביותר מכירים אותי די לפרטי פרטים. לפעמים, אומרים לי, בפירוט רב מדי. אני מתכוון שהחיים שלי, שֶׁלִי החיים, קיימים בנפרד ונפרד. כמו שזה אצל כל אחד מאיתנו.

עם הנטייה שלי לטשטוש הבדלים כדי למנוע הבחנה, למזג את עצמי כדי לחסוך אי נוחות, אני שוכח את זה מְצִיאוּת מעת לעת. מדי פעם, מעשור לעשור. אבל, בזמן שאני זוכר את זה, הרשו לי לומר, אני בעל פוטנציאל גמיש ויכול לשמוח כמו שהייתי ברגע שנולדתי והחוט נחתך. החוויה שלי, המושתתת כעת על ידי שנים של מערכות יחסים, בחירות ונסיבות, היא עדיין שלי בלבד, לא משנה עם מי אני חולקת אותה, לא משנה האינטימיות.

שלי.

מאז הניסיונות הראשונים שלי ב כשאני מנגן כוסית על הגג השחור של פרן גרינווד יסודי, התעקשתי על חבריי להיות ללא דופי, תמיד לשחק הוגן, לעולם לא לטשטש את השורות, תמיד יש את התשובות הנכונות, להכיר אותי טוב יותר ממה שאני מכיר את עצמי (האשמה שמצאתי את עצמי פולטת אינספור פעמים, 'אתה חושב שאתה מכיר אותי יותר טוב ממה שאני מכיר את עצמי!?!' מותיר שובל של בני לוויה פוטנציאליים מקרזים ו נָבוֹך…) ובמהלך השנים התאהבתי והתאהבתי באנשים יוצאי דופן. אנשים יוצאי דופן, מוטעים. אנשים שאני בעיקר מעריץ ולפעמים לא. ובדחף הבלתי מודע שלי להתמזג, עדיין התעקשתי להסתכל עליהם שיובילו תמיד בכיוון הנכון, שיובילו תמיד בדוגמה נכונה, תמיד יובילו.

זה נטל שאף אחד לא צריך לשאת בו. זה משקף נטל שאני מטיל על עצמי: סובלנות נמוכה לכל דבר מלבד הסטנדרט הנוקשה ביותר של מה שמהווה התנהגות ומחשבה עקרונית. סובלנות נמוכה למגבלה, לחוסר ודאות, לטעות לפעמים. סובלנות נמוכה להחלטות המבוססות על פחד, סבירה לכאורה בזמנו ומגוחכת בדיעבד. ניסיונות חיים מבולגנים ואנושיים.

כשאני זוכרת את הנפרדות המבורכת שלי, פתאום יש לי אפשרויות. אני פגיע. אני מרגיש קל יותר בחוסר השלמות שלי. אני עדין כלפי חוסר השלמות של אהוביי. אני עדין כלפי העגום של כמה מציאות. חלק מההחלטות שקיבלתי הם ההיפך ממה שעכשיו הייתי רוצה שהם היו. חלקם בלתי ניתנים לפדיון. אי אפשר לבטל כאב מסויים שגרמתי לאחרים, וזה פשוט ככה. זו אמת קשה בחיי. אבל יחד עם זאת זה נכון שחלקתי חסדים וחברות ואהבה. וחוויתי יופי; יופי פיזי, רגשי ורוחני.

כשאני כן 'זוכר מה זה להיות אני', כפי שג'ואן דידיון מנסחת זאת המרכז לא יחזיק מעמד , אז, כמה שאני לא בטוח או לא עגן, אני עדיין יודע דבר אחד: איפה שאני מוצא את עצמי, שם אני. מאכלס את הגוף שלי ואת החושים שלי. לא מחפש שיובילו אותי, כי אני לא מרגיש אבוד. כשאני כן זוכר את הטבע הריבוני שלי, אני מודע לרגשות שלי כשהם מתרוצצים ופורסים אותי או מגיעים לנוח לרגע עוצר נשימה; מודע לנקודת המבט שלי על העולם איתו אני מתמודד, במקום לדאוג לפנים שאני מציג לעולם; מודעת לגופניות שלי, לכפות הרגליים המוזרות שלי שמתפרסות בקצה הרגליים, הקרקפת שלי מסתיימת בנבט של שיער מאפיר. אני זוכרת מה זה להתקיים בתוך הצטברות החוויות שלי, הידע הוודאי שלי, הדברים החשובים לי, הדברים שאני מייחל אליהם.

זוהי הקלה ושחרור; כל מה שאני מתענג או סובל, אני חי, וכל הגוף שלי יודע זאת. א חיים, יחידים ושלמים. לא גמור. נפרד מכל אחד. שלי.